כבר ראיתי נחליאלי, ואולי זה רק נדמה לי
לרב בני אדם יודעים מתי הם כועסים, עצובים, מתרגשים או שמשהו ממש מפריע להם. לא אני. התברכתי ביכולת להדחיק, שעם הזמן הפכה לטבע שני, וכיום אני מתקיים בשני מישורים נפרדים כמעט לחלוטין: זה שמרגיש ומחליט וזה שמהרהר במצבו ומספק תירוצים.
לאחרונה, עקב סדרת קרבות קשים בין שני חלקי השונים זכיתי בסימן אשר מקורו בחלק המרגיש אך הוא מחלחל אל מודעותי ובכך מספק לי אנדיקציה שמשהו לא תקין. כמעט תמיד משהו לא תקין…
זרוע ימין שלי מתחילה לכאוב בעיקר באיזור הכתף, אולי ממש איפה שעובר העורק המרכזי, מהעורק הראשי לזרוע ימין וקובע את היותי ימני. מן כאב עמום ומציק, תחושת מתיחות ודריכות שיכולה להמשך שעות רצוף. ברור לי שזה עניין נפשי ושאורטופד לא יוכל לעזור בזה.
כשאני עובד, כואבת לי היד.
כשאני מנסה ללמוד, כואבת לי היד.
כשאני מקשיב להוראות של הוריי, כואבת לי היד.
כשאני נאלץ לספוג חפירה טלפונית מנערה כלשהי, כואבת לי היד ואני מתאפק לא להטיח את הטלפון בקיר.
כאני חובט בסנאי… אז דווקא לא כואב לי כלום. כאילו שאני בדיוק איפה שהייתי צריך להיות כל חיי.
הפעם ראש השנה עשה לי טוב. מפגשים תכופים עם חברים, משפחה ושינה מרובה. אוכל, עוד אוכל ובערב ריצה קלה.
שגרת חיים כזאת עובדת לא רע בשבילי ובשביל הכלבה למרות שביומיים האחרונים היא היתה קצת בדיכאון.
שאיפותיי לשנה החדשה: רק דברים קטנים שבהחלט אפשר להגשים. קודם כל לחזור להתאמן ולארגן את היום בצורה יותר הגיונית, בוקר צהריים וערב, ולא צהריים ערב ולילה.
למצוא דירה. התחמקתי מחיפושים עד עכשיו אבל אין ברירה. למרות שדי נחמד לי עכשיו.
לחזור ולנגן בגיטרה. יש בזה כסף לא רע בכלל… סתם.
להחליט בצורה מושכלת תוך כדי הקשבה לרגש ( וליד ימין ) מה אני עושה בסוף הלימודים.
לא נשמע מסובך, נכון?
מסובך הרבה יותר ממה שאתה חושב, ידידי הצעיר.