הו יניב קטן, אותך אני אוהב. בעצם…
הלכתי עם בלונד וגרגירים למשחק של מכבי חיפה נגד הפועל תל אביב בקרית אליעזר.
בגלל שהתעוררתי מאוחר ביום שישי, מאוחר אפילו יחסית אלי, הם הזמינו כרטיסים בלעדיי ליציע 13. גם יצא להם זול עם הנחת סטודנטים וגם מקום טוב פחות או יותר על קו האמצע, בהנחה שמגיעים מוקדם. קצת לפני כניסת השבת וקצת אחרי שהתעוררתי עוד הספקתי להזמין כרטיס ליציע 5 א’. למי שלא מכיר (כמעט כולכם) זה יוצא בפינה.
הגענו מוקדם, לקחנו את הכרטיסים שהזמנו מהקופות, הלכנו לאכול חומוס אצל אבו שאקר (בינוני) וחזרנו בערך שעה לפני שהמשחק התחיל.
הם פנו ליציע הנכון להם ואני נשארתי לבד, מדשדש לפינת הקריה, מתחכך באוהדי הפועל השפופים והמאוד צעירים.
כמעט שעה שלמה היתה לי בשביל לשבת לבד עם כולם ביציע ועוד שעה וארבעים וחמש דקות ברוטו של משחק. למרות שמאוד ניסיתי לא לחשוב לעומק כל הזמן הזה, בכל זאת זה קרה. מכבי חיפה ואני זה כבר לא אותו הדבר.
תמיד היא תהיה הקבוצה שלי, אפילו אם מיטב אוהדיה ישרקו בוז בזמן דקת דומיה לזכר רבין. תמיד היא תהיה הקבוצה שלי, אפילו אם אבוקסיס, נימני וקורנפיין יעשו קאמבק ישר להרכב הירוק. אפילו אם נרד ליגה ויענקל’ה שחר ייצא בגאון נגד העלאת שכר המינימום בישראל ונגד חוק חברות כח אדם.
העניין הוא שכבר פחות אכפת לי. לא ניקח אליפות השנה ולא נציג כדורגל מרהיב. אני לא אתבאס בגלל זה.
אם שנה הבאה ניקח אליפות ואני איכשהו בכל זאת אקלע לחוף דדו לחגיגות, אני ארגיש יותר נוח בפוזה של אנתרופולוג מאשר כאוהד שיכור משמחה, מאלכוהול ומחצאיות.
חלק מהשחקנים כבר ממש צעירים ביחס אלי ואין כמעט אף אחד בקבוצה כיום שהייתי עשוי להתחבר איתו. בקהל כבר קשה לאתר אנשים שאפשר לפתוח איתם בשיחה על כדורגל שתהיה מעניינת לשני הצדדים ושלא תצריך אותי להתאמה מיוחדת לאחר.
דיונים מעניינים על הקבוצה ניתן כיום לשמוע רק לעיתים נדירות בבלוגים על ספורט או בערוץ 5+. לא בעיתונים הנפוצים, לא בשידורי הכדורגל המרכזיים ובטח לא בקהל. בענק הכחול, איפה שפעם פעם עבדתי, יש כמה אנשים טובים שאוהבים את הקבוצה והם מגיעים למשחקים בממוצע פעם בשנה.
משחק אחד בשנה, צפיה בשידורים בערוצים הפתוחים, מעקב שבועי דליל אחרי תקצירים ושערים וקריאת כתבות פרופיל. זה האוהד שאני הולך להיות תוך זמן קצר.
כשרובן עטר או ברקו יחזרו, תקראו לי.
ברכותי - התבגרת!
כל זמן שאתה עוד חובב ביליארד, אני מרוצה.
שירבי.
הי,
לא כ”כ ברור לי איך הגעתי לפה, אבל הגעתי…
אני מאלו שהיו בשבת בצד השני של המטרס, אומנם לא בקרית אליעזר ואפילו לא מול הטלויזיה אבל מהצד האדום. גם אני חש התרחקות מהאנשים האלו שלובשים את החולצות האדומות פעם בשבוע ומנסים ללא הצלחה שכנע אותי שאכפת לי מהם.
בכל אופן, יופי של בלוג, אם לא אכפת לך אני אחזור לבקר מדי פעם.