פאזל נערות ושחזור תחושות

יש לי מעיל עם קצת פרווה בכובע.

עכשיו הוא משודרג, באופן זמני.

במהלך הפגישה הראשונה שלי עם חברה (”תמיד אומרים לי שאני נראית מרוקאית”) של מישהי ( נקרא לה העתודאית? זאתי שלוקחת אותי נגד רצוני לרקוד סלסה?) היה לה קר, אז נתתי לה ללבוש את המעיל שלי. היא נראיתה מעולה והריחה מצויין.

אז עכשיו המעיל שלי מריח מאותה נערה וביומיים האחרונים, כשאני לובש אותו, אפילו אם זה ברמב”ם, אני מרגיש קרוב למישהי. חוש הריח אצלי כנראה מאוד דומיננטי.

אני מרגיש קרוב למישהי שאני לא מכיר כל כך טוב, אבל את הבושם שלה אני אזהה גם אם זה יקרה בעוד שנה תוך כדי טיול ברחוב, ייתכן שבשינקין בשישי בצהריים. אני אעצר לרגע, אכווץ גבות ואזכר בה. אבל אני לא אזכור אותה כפי שהיתה אז באמת, אלא את אותו אידיאל שהריח הזה מיצג אצלי.

אולי היא אפילו תהיה יותר יפה, עוד שנה באותם צהריים חמימים, כשלמעשה היא תהיה ‘מורכבת’ גם מעוד בחורה, זו שיצאתי איתה חודש אחרי, ששאלתי אותה באיזה בושם היא משתמשת והיא רק שאלה אותי, למה אתה שואל אותי שאלות כאלה? וגרמה לי להרגיש כמו איזה סוטה קשיש שמתעקש להטריד נערה זכה.

הגוף עד החזה כולל יהיה עדיין לגמרי הגוף שלה, כולל גם המגפיים עם העקבים המטורפים, אבל הפנים אולי כבר יהיו מישמש שלה ושל אחותה שמעולם לא פגשה ולא הכירה מהצד השני של העיר. לאחותה ההיא, יש שיער יותר יפה ומלא והעיניים שלה יותר מלוכסנות. אבל מה, היא ממש אוהבת לשמוע את עצמה מדברת ומילא זה, אבל למה לעזאזל אין לה שומדבר באמת להגיד לי…

*

הרצליה. הבחורה שכונתה הרצליה, לא העיר. איך אני תמיד חוזר אליה בתור אב טיפוס.

גם איתה היה עניין דומה, הלכנו במרינה ההרצליינית והיה קריר. הורדתי סריג שחור שלבשתי והלבשתי אותה. גם היא הריחה מעולה, אבל רק בדיעבד כי באותו הזמן לא יכולתי לשים לב לזה בכלל. הסריג הזה לא כובס או נלבש שבועות אחרי אותו לילה קסום. אולי כי חששתי שהריח יתפוגג. הוא לא. הרצליה היא זו שהתפוגגה. שנים אחרי זה (9 חודשים בערך, קצת לפני שפוטרתי) הרחתי את הבושם הזה על אחת הנשים, לא מהאטרקטיביות שבהן, שעבדו איתי באותו משרד. זה שיפר את הקשר שלנו עד מאוד ולחמש דקות בדיוק היה לי קצת יותר נסבל בעבודה.

*

[ ועתה, לקראת סוף הפוסט, כמו שאני נוהג לעשות לעתים קרובות שאני כותב, ואולי קרובות מידי, מה שרומז לי שאני צריך לחשוב על גיוון בסגנון הכתיבה שלי שלא התקדם הרבה מאז פרידתי מהעיר תל אביב, הפעם אשכרה העיר תל אביב ולא בחורה, אני אעשה מהפרט הבודד כלל. כלל רב פנים שבשעה רבע לשש בבוקר נראה לי מעניין מספיק בשביל שגם אתם תתנו עליו את דעתכם. ]

*

כמו שריח ספציפי גורם לי לתחושות מסויימות, כמעט פיזיות, ומעלה בליבי רגשות, אפילו רגשות עזים לפעמים, כך גם מחשבות, לא יזומות וגם כאלה שכן, מעלות אצלי תחושות שמקורן בתחושה המקורית שחשתי בפעם הראשונה בה נחשפתי לאותה מחשבה.

הדוגמא הבולטת שהיא הראשונה שבזכותה עמדתי על הטריק הזה היא שהעלאת חוויות של שימוש בסמים בחברת חברים, רצוי שותפים פעילים באותן חוויות, גורמת לתחושה דומה לזו שהיתה ממש בזמן בו הכימיקלים היו עוד פעילים במוחם. צחוק בלתי נשלט שממש מכאיב בלחיים, אופטימיות מטופשת, עומק אניגמטי, כל אלה שבים ועולים.

הרעיון שאפשר לשחזר תחושות בעזרת טריגרים שונים מזכיר לי עוד המון דברים, בין השאר על מבנה גן העדן על פי היהדות, יחסי מין עם אותה אישה אהובה מפעם ועוד… אבל החלטתי עוד מראש שאני רוצה לסיים פוסטים בסרטונים, ככה שיהיה יותר נחמד פה ויותר ‘מותר הפוסט בבלוג מהמאמר’.

קבלו:

למה הוידאו הזה הורס אותי?
חני לבנה הזו, אם היתה יותר צעירה… את הגופיה הייתי מוריד ונותן לה ללבוש.
משה דץ היה פעם זמר מעולה ומרגש, יש משהו איכותי בזמרים גברים שאינם גבריים כלל. אני חושב שהוא קיבל חלק מההשראה שלו מחני, בפריזורה כמו גם בהגשה, סטייל מיקל ג’קסון ודיאנה רוס.
מאיר בנאי הוא שפשף.
לחן חזק של נחום היימן ומילים מעניינות של נתן יונתן. חשבתם פעם על מה בדיוק השיר הזה?

~ by shmerlingz on דצמבר 14, 2007.