אני עכשיו בעיצומו של המאבק ההסטורי בשעון הביולוגי שלי. מאחר ואני בחור קונפורמיסטי שרואה בעצמו חלק מהצאן המועד לטווח, החלטתי שלהתעורר כל יום מתי שיש כבר חושך או ללכת לישון מתי שההסעות לבית הספר מגיעות, זה לא יפה.

טיפה ברצינות, זה מדכא. החושך הזה כל הזמן נותן הרגשה קשה, אולי גם מעודד תחושות בדידות וריקנות. דבר מוזר בהתחשב בזה שהלימודים שלי באוניברסיטה או השהות שלי בעבודה מעולם לא נתנו לי לאורך זמן תחושה אחרת, של עניין.

*

ככה בשביל המוזיקת רקע שלכם, אחד הגברים:

עכשיו הקשר ברור. אני נזיר, בן מלך וקבצן ובלילות בבכות השועלים אני חולם וער בך בו בזמן. נו, מה.

*

ככה בשביל להסביר מה התוכנית : התעוררתי הערב בשמונה. במספרים כותבים את זה 20:00. אני מתכנן הלילה להשאר ער ולהמשיך במלאכות הקודש שלי ומחר ליפול לשינה עריבה בערב המוקדם. ביומשלישי בבוקר אני שוב אהיה פנתר כמו שלא הייתי מעולם.

*

כרפרנס לוידאו הקודם, סקעתון בהופעה במעוז הלאומנות הערבית בצפון, אוניברסיטת חיפה:

*

כל העניין הזה עם ה semantic web הולך להיות עוד הרבה יותר מגניב ממה שהוא עכשיו. לקח לי המון זמן למצוא מאמר שמסביר בצורה יחסית נורמאלית ויחסית בעברית איך הולכים לבנות את הדבר הזה ומה פשר שמות הסטנדרטים השונים. עכשיו אני בטוח שזה ה-דבר ואם הרבה אנשים, לאו דווקא מובטלים וסטודנטים בשביתה (סטודנט מובטל = סטודנטל), ישתמשו בזה כמו שצריך ויוסיפו מידע אז זה יהפוך להיות כלי שפשוט אי אפשר בלעדיו.

*

הפרוקס כילה כביכול את זמנו בנעימים בשיחה עימי. פצחנו במשחק "בדר אותי בעזרת לינקים של you tube". בעוד אני ניסיתי לשתף אותו בלהיטים עבריים, כדוגמת… 'הנני כאן' נניח, ובעזרת סרטוני טופי והגורילה (המון סרטונים, עשיתי embed לאחד מהם בהמשך) הפרוקס העדיף, לצד כמה יציאות מוצלחות, לרגום אותי בסרטי חמאס וחזבאללה. מאלה שרואים בהם צלפים שמורידים חיילי צה"ל וכו'. עיסוק בקונפליקט הוא לחם חוקו של הפרוקס. מי ייתן ולא יהיה שקט בעולם לעולם כי אז אני באמת לא יודע מה יהיה עליו.

סתם צוחק. אתה (פרוקס) תהיה מהראשונים שיזהו את הפוטנציאל בגולשות אנטרנט פלסטיניות חרמניות ובכך תרים את תרומתך לדו קיום (המשמעות הכפולה במכוון.( יכול להיות שמשמעויות כפולות יצאו כבר מזמן מהאופנה?(יכול להיות…))).

מכיוון שבוורדפרס לא נותנים לעשות אמבד לאתר פליקס, הנה עוד לינק:
הנה טופי וגורילה אחד שאהבתי. כל כך כיף ללמוד דברים חדשים, ממכר פשוט.
1

*

הבורסה ירדה בטירוף היום, כמעט כמו הוואנה ג'ינג'ר היקרה. אמרו בכל מיני מקורות שהסיבה העיקרית היא העלאת הריבית בבנקים המרכזיים. צפויות העלאות מאסיביות בשנים הקרובות, כנראה. הסיבה לכך היא עליית מחירי המזון והאנרגיה.

העלאת מחירי המזון והאנרגיה יכולות להעיד על כמה דברים, חלקם מנוגדים. יגיד מישהו, זה מראה שהעולם הופך להיות מקום שוויוני יותר ושפוי שבו ההבדלים בין העני לעשיר יפחתו שכן כולם צריכים לאכול. בעולם השלישי עלות המחיה מתייקרת בקצב גבוה יחסית והצמיחה בעולם השלישי תסגור לאט את הפערים מהמערב העשיר והשמן. נהיה כולנו צנועים יותר, אבל חיים בעולם שקט ומוסרי ושוויוני יותר.

אני פחות אופטימי. אני מאמין שעליית מחירי המזון והאנרגיה עוד תשאיר הרבה אנשים למות ברעב ומחלות או סתם ברצח-העם הקרוב למקום מגוריהם. האמריקאים לא יבחרו במועמד לנשיאות שיגיד להם שהדלק רק ילך ויתייקר ושזו לא סיבה לצאת למלחמות.

*
גרגירים עכשיו במילואים. רב הזמן הוא בחמ"ל. השיחות שלנו בטלפון ובמסרונים נסובו חלק ניכר מהזמן סביב ההטריק. לגרגירים קבוצה מפוארת שהולכת לעלות לליגה הרביעית ואני רואה זאת כזכות לעזור לו לקבוע הרכבים ולשלוף לו שחקנים מהנוער, ועוד כאלה מוכשרים.
אני חושב לשלוח לחברה שמנהלת את האתר, שמקורה בשבדיה, בקשה להתחשבות מיוחדת בשחקנים המשרתים במילואים. זה לא הוגן שכל המשתמטים מנהלים את הקבוצות שלהם כל השנה בעוד למילואימניקים יש מניעה לעשות זאת עקב הצורך לשמור על מדינתינו.
אולי שיתנו למילואימניקים מועדי ב' במשחקים בהם הפסידו, או לפחות כרטיסי צילום כמו במעוז הפלג האקדמאי של התנועה האסלאמית בכרמל, שיש כאלו המכנים אותו אוניברסיטת חיפה. אגב, איך השבדים האלה עוד לא מצאו לנכון להעניק לרצועת עזה ליגת הטריק משלהם?
נו, קפצאי, מצאת את הבלוג הזה כבר?
*
אני מתנצל בפני כל אלה שהתקשרו ולא חזרתי אליהם הערב, והיו 5 כאלה ששלושה מהם קוראים פה מידי פעם. התירוץ שלי הוא שישנתי וכשהתעוררתי לא יכולתי, פיזית הייתי גמור, לחזור אליכם. הזדיינו בסבלנות אליי, אולי עוד אחזור בגדול. הבאסה הגדולה היא שגם השבוע פספסתי את ה 1+1 בברברוסה, מה שהיתה יכולה להיות דפיקת ראש אלכוהולית תוך כדי ביצוע מהלך נבון מבחינה כלכלית (או סתם הזמדנות לדייטים עם רוסיות או לטביות…)

טוב, אני יכול להמשיך לחפור שעות. מצפה לי היום עוד ריצה בשעות הבוקר למרכז היישוב וחזרה, אולי עלייה לרגל חדר הכושר באוניברסיטה, כביסות, התחמקויות ושינה מבורכת.

יש לי מעיל עם קצת פרווה בכובע.

עכשיו הוא משודרג, באופן זמני.

במהלך הפגישה הראשונה שלי עם חברה ("תמיד אומרים לי שאני נראית מרוקאית") של מישהי ( נקרא לה העתודאית? זאתי שלוקחת אותי נגד רצוני לרקוד סלסה?) היה לה קר, אז נתתי לה ללבוש את המעיל שלי. היא נראיתה מעולה והריחה מצויין.

אז עכשיו המעיל שלי מריח מאותה נערה וביומיים האחרונים, כשאני לובש אותו, אפילו אם זה ברמב"ם, אני מרגיש קרוב למישהי. חוש הריח אצלי כנראה מאוד דומיננטי.

אני מרגיש קרוב למישהי שאני לא מכיר כל כך טוב, אבל את הבושם שלה אני אזהה גם אם זה יקרה בעוד שנה תוך כדי טיול ברחוב, ייתכן שבשינקין בשישי בצהריים. אני אעצר לרגע, אכווץ גבות ואזכר בה. אבל אני לא אזכור אותה כפי שהיתה אז באמת, אלא את אותו אידיאל שהריח הזה מיצג אצלי.

אולי היא אפילו תהיה יותר יפה, עוד שנה באותם צהריים חמימים, כשלמעשה היא תהיה 'מורכבת' גם מעוד בחורה, זו שיצאתי איתה חודש אחרי, ששאלתי אותה באיזה בושם היא משתמשת והיא רק שאלה אותי, למה אתה שואל אותי שאלות כאלה? וגרמה לי להרגיש כמו איזה סוטה קשיש שמתעקש להטריד נערה זכה.

הגוף עד החזה כולל יהיה עדיין לגמרי הגוף שלה, כולל גם המגפיים עם העקבים המטורפים, אבל הפנים אולי כבר יהיו מישמש שלה ושל אחותה שמעולם לא פגשה ולא הכירה מהצד השני של העיר. לאחותה ההיא, יש שיער יותר יפה ומלא והעיניים שלה יותר מלוכסנות. אבל מה, היא ממש אוהבת לשמוע את עצמה מדברת ומילא זה, אבל למה לעזאזל אין לה שומדבר באמת להגיד לי…

*

הרצליה. הבחורה שכונתה הרצליה, לא העיר. איך אני תמיד חוזר אליה בתור אב טיפוס.

גם איתה היה עניין דומה, הלכנו במרינה ההרצליינית והיה קריר. הורדתי סריג שחור שלבשתי והלבשתי אותה. גם היא הריחה מעולה, אבל רק בדיעבד כי באותו הזמן לא יכולתי לשים לב לזה בכלל. הסריג הזה לא כובס או נלבש שבועות אחרי אותו לילה קסום. אולי כי חששתי שהריח יתפוגג. הוא לא. הרצליה היא זו שהתפוגגה. שנים אחרי זה (9 חודשים בערך, קצת לפני שפוטרתי) הרחתי את הבושם הזה על אחת הנשים, לא מהאטרקטיביות שבהן, שעבדו איתי באותו משרד. זה שיפר את הקשר שלנו עד מאוד ולחמש דקות בדיוק היה לי קצת יותר נסבל בעבודה.

*

[ ועתה, לקראת סוף הפוסט, כמו שאני נוהג לעשות לעתים קרובות שאני כותב, ואולי קרובות מידי, מה שרומז לי שאני צריך לחשוב על גיוון בסגנון הכתיבה שלי שלא התקדם הרבה מאז פרידתי מהעיר תל אביב, הפעם אשכרה העיר תל אביב ולא בחורה, אני אעשה מהפרט הבודד כלל. כלל רב פנים שבשעה רבע לשש בבוקר נראה לי מעניין מספיק בשביל שגם אתם תתנו עליו את דעתכם. ]

*

כמו שריח ספציפי גורם לי לתחושות מסויימות, כמעט פיזיות, ומעלה בליבי רגשות, אפילו רגשות עזים לפעמים, כך גם מחשבות, לא יזומות וגם כאלה שכן, מעלות אצלי תחושות שמקורן בתחושה המקורית שחשתי בפעם הראשונה בה נחשפתי לאותה מחשבה.

הדוגמא הבולטת שהיא הראשונה שבזכותה עמדתי על הטריק הזה היא שהעלאת חוויות של שימוש בסמים בחברת חברים, רצוי שותפים פעילים באותן חוויות, גורמת לתחושה דומה לזו שהיתה ממש בזמן בו הכימיקלים היו עוד פעילים במוחם. צחוק בלתי נשלט שממש מכאיב בלחיים, אופטימיות מטופשת, עומק אניגמטי, כל אלה שבים ועולים.

הרעיון שאפשר לשחזר תחושות בעזרת טריגרים שונים מזכיר לי עוד המון דברים, בין השאר על מבנה גן העדן על פי היהדות, יחסי מין עם אותה אישה אהובה מפעם ועוד… אבל החלטתי עוד מראש שאני רוצה לסיים פוסטים בסרטונים, ככה שיהיה יותר נחמד פה ויותר 'מותר הפוסט בבלוג מהמאמר'.

קבלו:

למה הוידאו הזה הורס אותי?
חני לבנה הזו, אם היתה יותר צעירה… את הגופיה הייתי מוריד ונותן לה ללבוש.
משה דץ היה פעם זמר מעולה ומרגש, יש משהו איכותי בזמרים גברים שאינם גבריים כלל. אני חושב שהוא קיבל חלק מההשראה שלו מחני, בפריזורה כמו גם בהגשה, סטייל מיקל ג'קסון ודיאנה רוס.
מאיר בנאי הוא שפשף.
לחן חזק של נחום היימן ומילים מעניינות של נתן יונתן. חשבתם פעם על מה בדיוק השיר הזה?

אני הרוס מעייפות. ישנתי בלילה הקודם רק שעתיים עם טעם רע. אז למה אני לא הולך עכשיו לישון? (02:53)

פשוט מאוד. כי אני יכול! ואת-א-אם לא-או!

כבר בגיל שבע בערך הייתי חותך מהמיטה כשהערכתי שאף אחד לא ישים לב וביצעתי ריגול יומינטי בגוף ראשון באיזור הסלון כדי לצפות בשושלת. מה? היו שם כוסיות. אלכסיס, לעולם לא תצליחי במזימותיך המרושעות!

אז מה, עכשיו כשאני לא עובד, לא לומד ולא שם זין שאלך לישון מרצוני החפשי? זיבי של טיבי.

אין מצב בכלל שאני אכין שיעורים, אסדר את החדר, אתגלח, אהיה נחמד לבחורה, אחליט על קריירה בתור מהנדס תוכנה בחברה ממוסדת וממוזגת.

עצתי לכולם: תנשכו חזק את היד שמאכילה אתכם. אל תוותרו אף פעם גם כשזה חסר היגיון. ההיגיון פה הוא לשמור על עצמכם גם כשהשימור הזה לא כדאי.

מילה שלי, שם נמצא חלק מהאושר שלנו לטווח הקצר.

אתמול נפגשנו מידל'ה, הג'ינג'י שלה ואני למטרת לימודים. הנדסת תוכנה. עשינו ממש מעט באופן לא מפתיע, אבל  העיקר היה מבחינתי להתחיל עם זה.

אח"כ נסענו, המידל'ה ואני, לגראנד קניון המפואר לטיול חסר מטרה ממשית. עשינו מכה בסופר פארם וזכיתי עקב כך בפינצטה! מפה מנוילנת של סימון שבילים באיזור הכרמל לא נמצאה.

לאחרונה המידל'ה היא היחידה מחברי שחולקת איתי את שלושת הסטטוסים הבאים: רווקות, אבטלה, מגורים. שלושה סטטוסים אלו אומרים די הרבה על ישראלים באיזור הגילאים שבין 22 ל 29.

(ביצ'י החמודה כמעט גם נחשבת כתואמת סטטוסים: גרה אמנם בחיפה ולא בירושלים, אבל אבא הגיע לשם יחד איתה. עובדת כמתרגלת ואולי בעוד איזושהי עבודה אני מצטער אבל אני לא יודע. חבר אין עכשיו, אבל במקרה הספציפי שלה זה די חדש המצב הזה וגם מאוד זמני.)

אולי בגלל זה לאחרונה אנחנו רואים אחד את השניה די הרבה. אני מנסה עכשיו לחשוב על קשרי עם החברים שהפוכים ממני לגמרי בכל אותם שלושת הסטטוסים.

הקיצוני: בנסי. נשוי, הרצליה, עובד במשרה מלאה. אבל הוא מאותת לכיוון ה-30 ואפשר להגיד שבכל מקרה אנחנו רואים הכל בחיים ממקומות שונים לגמרי.

גם חתולי די קיצוני, איכשהו בגלל פולניותו או לחיצות יתר, הוא לקח את זה קשה מאוד והחל בתהליך היעלמות.

טיפה יותר קרובים: דאבל, בלונד. שניהם בגילי. הבלונד כמעט נשוי, חוקר להנאתו את היחסות, ירושלמי. דאבל עם מישהי חדשה יחסית, עובד במגוון עבודות בתחומי האוניברסיטה העברית, ירושלמי.

הלא ברור לחלוטין: פרוקס. אבל במקרה שלו הסטטוסים לא כל כך חד משמעיים. הוא אכן גר בחיפה שרחוקה מאוד מבת ים. בעבודה שלו הוא נוהג בין השאר לארח חברים ולהכין שיעורים. מה שעדיין מפנה לו די הרבה זמן. בת זוג? שאלה מורכבת מאוד,  ועדת זיילר עובדת על זה.

למרות שמאוד רצו, לא נכנסו לרשימה: נוש (מה המצב…) נטש את חברתו בדרכו לאתונה ופריס. הכריש בעיקר מתעלל בבחורות, האחת והמיוחדת טרם נמצאה. הזאלמה, כך נראה, יגיע לשם גם כן בקרוב. הג'יפולוג עובד יום כן שבוע לא. שירבי מעדיף ליזז (להפוך ליזיזות)  בינתיים.

ררררר המחקר המקיף הזה, שלהפתעתי לא מכיל את כל חברי מסיבות של סודיות, ערפל וחוסר עניין לציבור (ולי), מעלה את המסקנה שאין פה שום מתאם סטטיסטי בין  שלושת הסטטוסים לבין איכות הקשר שלי עם חברי. המסקנה הזו לא מפתיעה וגוררת מסקנה אחרת: המחקרון הזה מיותר.

מבטיח שבפוסט הבא יהיה פאנצ' כלשהו, הפעם לא כל כך הצליח

עוד משהו:

מחר אני צריך להגיע לענק הכחול בשעה הלא הגיונית 09:00 כדי לסגור שם את ענייני, כולל טופס טיולים. מאוד מרגש אותי כל העניין הזה. הרבה פרידות יהיו ואני גרוע בזה. להביא מצלמה? עוגה? להיעלם הכי מהר שאפשר?

הלכתי עם בלונד וגרגירים למשחק של מכבי חיפה נגד הפועל תל אביב בקרית אליעזר.

בגלל שהתעוררתי מאוחר ביום שישי, מאוחר אפילו יחסית אלי, הם הזמינו כרטיסים בלעדיי ליציע 13. גם יצא להם זול עם הנחת סטודנטים וגם מקום טוב פחות או יותר על קו האמצע, בהנחה שמגיעים מוקדם. קצת לפני כניסת השבת וקצת אחרי שהתעוררתי עוד הספקתי להזמין כרטיס ליציע 5 א'. למי שלא מכיר (כמעט כולכם) זה יוצא בפינה.

הגענו מוקדם, לקחנו את הכרטיסים שהזמנו מהקופות, הלכנו לאכול חומוס אצל אבו שאקר (בינוני) וחזרנו בערך שעה לפני שהמשחק התחיל.

הם פנו ליציע הנכון להם ואני נשארתי לבד, מדשדש לפינת הקריה, מתחכך באוהדי הפועל השפופים והמאוד צעירים.

כמעט שעה שלמה היתה לי בשביל לשבת לבד עם כולם ביציע ועוד שעה וארבעים וחמש דקות ברוטו של משחק. למרות שמאוד ניסיתי לא לחשוב לעומק כל הזמן הזה, בכל זאת זה קרה. מכבי חיפה ואני זה כבר לא אותו הדבר.

תמיד היא תהיה הקבוצה שלי, אפילו אם מיטב אוהדיה ישרקו בוז בזמן דקת דומיה לזכר רבין. תמיד היא תהיה הקבוצה שלי, אפילו אם אבוקסיס, נימני וקורנפיין יעשו קאמבק ישר להרכב הירוק. אפילו אם נרד ליגה ויענקל'ה שחר ייצא בגאון נגד העלאת שכר המינימום בישראל ונגד חוק חברות כח אדם.

העניין הוא שכבר פחות אכפת לי. לא ניקח אליפות השנה ולא נציג כדורגל מרהיב. אני לא אתבאס בגלל זה.

אם שנה הבאה ניקח אליפות ואני איכשהו בכל זאת אקלע לחוף דדו לחגיגות, אני ארגיש יותר נוח בפוזה של אנתרופולוג מאשר כאוהד שיכור משמחה, מאלכוהול ומחצאיות.

חלק מהשחקנים כבר ממש צעירים ביחס אלי ואין כמעט אף אחד בקבוצה כיום שהייתי עשוי להתחבר איתו. בקהל כבר קשה לאתר אנשים שאפשר לפתוח איתם בשיחה על כדורגל שתהיה מעניינת לשני הצדדים ושלא תצריך אותי להתאמה מיוחדת לאחר.

דיונים מעניינים על הקבוצה ניתן כיום לשמוע רק לעיתים נדירות בבלוגים על ספורט או בערוץ 5+. לא בעיתונים הנפוצים, לא בשידורי הכדורגל המרכזיים ובטח לא בקהל. בענק הכחול, איפה שפעם פעם עבדתי, יש כמה אנשים טובים שאוהבים את הקבוצה והם מגיעים למשחקים בממוצע פעם בשנה.

משחק אחד בשנה, צפיה בשידורים בערוצים הפתוחים, מעקב שבועי דליל אחרי תקצירים ושערים וקריאת כתבות פרופיל. זה האוהד שאני הולך להיות תוך זמן קצר.

כשרובן עטר או ברקו יחזרו, תקראו לי.

חזר הבלוגו, עם כמה מסקנות לגבי מהותו וחיוניות קיומו. זה סוג של תרגיל שבשלב זה יהיה בלוג בוסרי ולא ממוקד. עם הזמן זה ישתנה, או שלא.

כך או אחרת, זה נחמד כמו שזה.

אני מובטל, חצי מבחירה, כרגע. אני גם גר אצל הורי, מבחירה מלאה שאני לא לגמרי שלם איתה. שביתת המרצים כפתה עלי חוסר מעש קיצוני. הרבה ממאפייני ההתנהגות שלי תואמים לתסמיני דיכאון, אבל זה לא המצב. די נחמד לי. מתוך הקיפאון הזה אני עוד אצא עם כיוון, אולי.

אז איך הבלוג ייראה מעכשיו? אולי ככה: בלי סקרים וגדג'טים שטוטיים שהתלהבתי מהם כשסקרתי את הפלטפורמה של וורדפרס. רק פוסטים בעניינים שונים, חלקם משעשעים, כמה מהם רציניים וגלויי לב. חוג הקוראים יורחב ויכיל יותר אנשים מבין מכרי.

אז זהו.

וגם,

יהיה נחמד לקרוא פה תגובות מידי פעם.

לרב בני אדם יודעים מתי הם כועסים, עצובים, מתרגשים או שמשהו ממש מפריע להם. לא אני. התברכתי ביכולת להדחיק, שעם הזמן הפכה לטבע שני, וכיום אני מתקיים בשני מישורים נפרדים כמעט לחלוטין: זה שמרגיש ומחליט וזה שמהרהר במצבו ומספק תירוצים.

לאחרונה, עקב סדרת קרבות קשים בין שני חלקי השונים זכיתי בסימן אשר מקורו בחלק המרגיש אך הוא מחלחל אל מודעותי ובכך מספק לי אנדיקציה שמשהו לא תקין. כמעט תמיד משהו לא תקין…

זרוע ימין שלי מתחילה לכאוב בעיקר באיזור הכתף, אולי ממש איפה שעובר העורק המרכזי, מהעורק הראשי לזרוע ימין וקובע את היותי ימני. מן כאב עמום ומציק, תחושת מתיחות ודריכות שיכולה להמשך שעות רצוף. ברור לי שזה עניין נפשי ושאורטופד לא יוכל לעזור בזה.

כשאני עובד, כואבת לי היד.

כשאני מנסה ללמוד, כואבת לי היד.

כשאני מקשיב להוראות של הוריי, כואבת לי היד.

כשאני נאלץ לספוג חפירה טלפונית מנערה כלשהי, כואבת לי היד ואני מתאפק לא להטיח את הטלפון בקיר.

כאני חובט בסנאי… אז דווקא לא כואב לי כלום. כאילו שאני בדיוק איפה שהייתי צריך להיות כל חיי.

הפעם ראש השנה עשה לי טוב. מפגשים תכופים עם חברים, משפחה ושינה מרובה. אוכל, עוד אוכל ובערב ריצה קלה.

שגרת חיים כזאת עובדת לא רע בשבילי ובשביל הכלבה למרות שביומיים האחרונים היא היתה קצת בדיכאון.

שאיפותיי לשנה החדשה: רק דברים קטנים שבהחלט אפשר להגשים. קודם כל לחזור להתאמן ולארגן את היום בצורה יותר הגיונית, בוקר צהריים וערב, ולא צהריים ערב ולילה.

למצוא דירה. התחמקתי מחיפושים עד עכשיו אבל אין ברירה. למרות שדי נחמד לי עכשיו.

לחזור ולנגן בגיטרה. יש בזה כסף לא רע בכלל… סתם.

להחליט בצורה מושכלת תוך כדי הקשבה לרגש ( וליד ימין ) מה אני עושה בסוף הלימודים.

לא נשמע מסובך, נכון?

בקרוב מאוד פוסט על מכבי חיפה !

אז שתהיה לכם שנה טובה ושכל מה שאיחלו לכם יתגשם, למרות שאיחולים לא עוזרים במציאות, ושכל העין הרעה שעשו עליכם תיעלם, כי עיניים רעות אולי דווקא כן עושות משהו

הולך להתנשנש בטרמינל עם החבר'ה מהשכונה.

לילה טוב.

אוסף ידיעות שהתקבצו על שולחננו ואיכשהו קשורות בחוט עדין. הפעם אין בחורות, מין, הומור, ריח של בושם זול…

שלחתי מיילים וקיבלתי תשובות מבלוגלי. הצעתי להם שתי תבניות שיתאימו לי לבלוג ושבלעדיהן יהיה לי חבל לעבור אליהם. אני אוהב שלבלוג יש רקע שחור, תמונה ראשית שניתנת לעדכון וווידג'טים לרב. אולי אפילו שלושה טורים במקום שנים כמו עכשיו. יש לי עוד כמה רעיונות אבל לא אלאה. ענו לי שני אנשים נחמדים שהבטיחו לשקול את זה ולבדוק את התבניות. בטח יקח עוד איזה חודש עד המעבר, אבל כשזה יקרה, 'בלוגו' יהיה חלק מקהילה של בלוגרים דוברי עברית, אולי אפילו יגלה שהוא ברבור בין ברווזים.

די התאהבתי בפלטפורמה של וורדפרס ואני כל הזמן חושב על שיפורים. וורדפרס ודומיו יכולים לגרום לבלוגים של היום להיראות הרבה יותר טוב ולהציע שירותים יותר חזקים. גם הרשתות החברתיות של היום, לדעתי, דורכות במקום. השילוב בין רשת חברתית חזקה ופתוחה לתוספים של מפתחים עצמאיים ומסחריים, בלוגייה ואמצעי סינדיקציה (RSS) מתוחכמים ושירותי peer to peer להעברת קבצים ומידע עשוי להיות מנצח. וכאשר כל אלו יישלטו בידי מוצר קוד פתוח איכותי, ממש כמו הדפדפן בו אני עובד עכשיו, זה יהיה סטנדרט וכו-לם ישתמשו בו.

אולי נרים פה כפפה? ניכנס באמ-אמא של גוגל דוחפי הפרסומות ואוכלי הפגרים, פייסבוק הקישואים שעצם זה שהאתר שלהם כל כך מצליח נראה לי כמו יותר מזל משכל, מיקרוסופט התמוהים שעדיין מתכוננים למלחמותיהם הקודמות ומתפרשים על יותר מידי תחומים.

כל העניין הזה של קוד פתוח הוא לא רק העתיד הבלתי נמנע, הוא גם ההווה. כל דבר שמוכרים היום בכסף והוא מורכב מאוויר, כלומר אין לו חלק פיזי שאי אפשר לייצר לבד בבית, מחר יהיה חינם. מערכות הפעלה, אפליקציות בלוגים, מוזיקה, סרטים, ספרות זולה וספרות יפה, פורנוגרפיה ואפילו ניהול תיקי השקעות ומפגשי פסיכואנליזה. אבל זה יקח זמן.

בסופו של דבר, גם לך הכי חשוב זה לאכול ולישון ולא משנה כמה אתה חושב שאתה חכם.

במרץ, בעזרת השם, וכשתראו את המערכת שעות שלי תבינו גם למה השם נדרש לעזור, אני מסיים ללמוד. עבודה במשרה מלאה בbig corporation לא נראית הכי מפתה. למרות שהחיים יכולים להיות מאוד טובים ככה, עם משכורת נאה וביטחון תעסוקתי.

בכלל, להיות שכיר במשרה מלאה במקום מהסוג הזה לא נראה הכי מפתה בשלב הנוכחי של חיי ואולי גם בשלבים הבאים. אז מה כן? אוה, בעיה.

מצד אחד זה די נחמד לא לדעת לאן פני מועדות, כמו בהרפתקה. מצדדים אחרים זה מציק.

אולי אני אמשיך ללמוד? אולי תחום לימודים אחר לגמרי? כתיבה?

אני יכול גם לעשות את הטיול שלי לאי שם בעולם השלישי (הכוונה היא לא לקריות…) ולחזור באוקטובר ולהתחיל ללמוד ולעבוד ולכתוב פוסטים משעשעים בבלוג מועט קוראים כמו זה. זה לא בוער בי . שום דבר לא בוער בי, אדם חסר רצונות שכמותי.

פוסט דביק לראש השנה יפורסם אולי מחר ואולי אף פעם.

לילה טוב.

שוב, חשוב לי להבהיר את הנקודה, barakud ולא bar-kod.

ברקוד הלך להתקלח והשאיר אותי פה, בסלון דירתו המדוגמת, לעשות נזקים.

העניין הזה מרגש מכמה סיבות. אחת היא, שאני מזין פוסט חדש על גבי מסך טלויזיה מושקע בגודל 32 אינצ'. שניה היא, שכאן הכל קורה. פה הברקוד חובט בסנאי, מדקדק בדקדוקים חסרי הקשר, מאנדקס טקסטים ובונה מכונות מחסנית.

משמאלי, המטבח. באר אלכוהול צנוע אך איכותי מציץ אלי מעל לארון המטבח אשר מעל לכיור. בכיור, כלים לרוב, כמו הוכחה לכך שמדובר בדירת רווקים טיפוסית. אבל דבר לא יעבוד עלי. מימיני, ספריה המכילה שלל משחקי PS2, אלבומי תמונות מהימים היפים, מספר ספרים שקל לראות שנותרו זנוחים זה זמן רב. במדף העליון פריט תמוה, משחק סולמות ונחשים. אחח, אם רק היתה לי מצלמה עכשיו לתעד את כל זה עבור הדורות הבאים.

מערכת הסאונד ההיקפית מחבקת אליה כורסת טלויזיה סטייל אמריקן קומפורט. אכן הנוחות היא ערך פה, בפיסת האמריקה הקטנה.

על הקיר תמונת ילד אסייתי, כביכול תמונה תמימה שצולמה בטיול למזרח. למעשה זהו אחד מבניו של הברקוד. לא איש מידות כמוהו יתכחש לילדיו הממזרים, קל וחומר לחבריו הקרובים.

זרם המים במקלחת פסק, ברור לי עתה כי לא אוכל להשלים את הפוסט ולצרף אליו סקר ( מה גם שאתם בקושי טורחים לענות…).

-זהו לבינתיים -